סתם מכתב // עו”ד אייל סברו
בפנימיית הנוער געשו הרוחות. מכתב אנונימי שהופץ בין כל דיירי הפנימייה, כולל הסגל, סיפר על “רומן” שמתנהל בין מנהל הפנימייה לאחת התלמידות בשמינית. כולם התעוררו לבוקר של ליחשושים וריכולים.
התלמידה עליה נכתב סירבה לצאת מחדרה לחדר האוכל. לבסוף בלחץ אם הבית היא נאותה לעשות זאת. כשנכנסה, נעמדו כולם על רגליהם ומחאו לה כף… היא פרצה בבכי ויצאה בריצה מהמקום.
“ילדים הם לפעמים אכזריים”, אמר לי מנהל הפנימייה כשישב אצלי, “ואני רוצה לתפוס מי עומד מאחורי המכתב הזה”. אני בטוח שזה מישהו מסגל המדריכים ואני אפילו חושד במישהו מסוים. תראה מה שמכתב יכול לעולל לילדה קטנה”.
ניסיתי להסביר לו שלעולם לא יוכל להתמודד עם כותבים אנונימיים. כאלו תמיד יצוצו, ולכן עדיף שיתעלם, שיקיים שיחה עם הנערים, שיעשה משהו. אבל לחפש מי הכותב – א. זה כמו לחפש מחט בערימת שחת, ב. לא בטוח שימצא, ג. זה יעלה כסף ו- ד. “תוותר חביבי”, אמרתי.
אבל הוא היה עקשן. “אני רוצה למצוא מי המנוול שכותב מכתבים, מעליל עלי עלילות ובדרך גם הורס את הילדה”. הוא נראה כועס ונחוש.
ביקשתי קצת זמן לחשוב על דרכי פעולה. “בוא נדבר מחר”.
נפרדנו בלחיצת יד.
הוא היה בשנות ה-40 לחייו, נשוי ואב ל-4 ילדים. התגורר עם משפחתו בפנימייה. גבר נאה, שרירי, קיבוצניק לשעבר שהתמסר לחינוך.
הפנימייה לא היתה ידועה “ברמת הגאונות” שבה. נהפוך הוא, היו מקרים שאף הגיעו לעיתונות, שם נכתב על גניבות, אלימות, סחיטות תלמידים.
אין ספק שאילו הייתי שר החינוך, הייתי עורך בדק בית במקום…
למחרת בשעות הערב התקשרתי למנהל הפנימייה. אמרתי לו שחשבתי על הנושא, ובדקתי את העתק המכתב האנונימי שהשאיר אצלי. מאחר שהודפס על נייר לבן רגיל, במדפסת שחור/לבן רגילה, ללא כל מגע יד אדם על המכתב, תהיה ההתחקות אחר הכותב על גבול הבלתי אפשרי.
הצעתי לו 2 דרכים לנסות ולפתור את הבעיה. בדיקות פוליגרף שייערכו לסגל הפנימייה על מנת לנקות את כולם מחשד, וללא כל קשר, ייבדק אותו מדריך שהוא חושד בו.
האפשרות השנייה היא להכניס “סוכן סמוי” – תלמיד או מדריך, שיצטרף כעובד או חניך מן המניין וישאב מידע.
האפשרות השנייה נראתה לו מאוד, במיוחד אהב את הרעיון שיוכל לקבל המון מידע מאותו “מושתל”. מה קורה, מי אמר מה, מה מתכננים ועוד. אבל כששמע מהי העלות של חקירה מסוג זה, שכוללת תשלום עבור עבודתו של ה”מושתל” ושל בעל משרד החקירות, ומאחר ומדובר בתהליך של מספר חודשים, נבהל מהסכום.
החלטנו ללכת על האפשרות השנייה ולבדוק בפוליגרף את כל אנשי צוות הפנימייה והסגל הבכיר, אלה שבאפשרותם להדפיס מכתב כזה ללא כל בעיה.
הסברתי לו שהוא יצטרך לקבל את הסכמתם לעבור את הבדיקה שכן לא ניתן לחייב עובד לעבור בדיקה כזו.
הוא אמר שלא תהיה בעיה בעניין והבטיח לחזור אליי בעוד יומיים.
עברו יומיים וקיבלתי ממנו טלפון. “הכל בסדר. היתה שיחה וכולם מוכנים לעבור את בדיקת הפוליגרף”.
האמת, לא הופתעתי. זה יהיה חשוד אם מישהו יתנגד לבדיקה, שהרי בכך יופלל אוטומטית. לכן תמיד נהגתי להמליץ על התרגיל הזה בהזדמנויות בהן היה צורך בכך. האנשים נאותו לעבור את הבדיקה והאשם נתפס.
קבענו שאגיע לפנימייה למחרת בבוקר.
כאשר הגעתי לשם הכה בי ריח הרפת שעמד באוויר. סליחה, למה אמרתי “רפת”? אדייק: “חרא של פרות”. המון חרא וריח !!!
“איך אפשר לחיות פה?”, שאלתי את המנהל.
“איכות חיים”,הסביר לי.
“אני, בורגני שכמותי”, אמרתי לו, “לא מבין את הקשר בין איכות חיים לבין מגורים בתוך בית שימוש לבהמות”…
הוא חייך והוביל אותי למשרד שביקשתי שיכינו עבורי, בו אבצע את בדיקות הפוליגרף.
כשהגעתי חיכו שם כולם, צעירות וצעירים מבוגרות ומבוגרים. חשתי תסכול על כך שאצטרך לבצע את כל הבדיקות הארוכות על מנת למצוא כותב של מכתב. מעולם לא אהבתי את הנושא הזה של הפוליגרף, אבל לעיתים חייבים ועבודה זו עבודה.
ראשון הנבדקים היה סגן מנהל הפנימייה. גבר בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, נאה, תכול עיניים. לחצנו יד ותוך דקות חיברתי אותו למד לחץ הדם, הזיעה והנשימה.
“האם אתה יודע מי כתב את המכתב?”, שאלתי.
“לא”, השיב.
“האם היית שותף לכתיבת המכתב?”.
“לא”.
חזרתי על הבדיקה פעמיים שלוש וארבע ושחררתי אותו לדרכו.
אחריו נכנסה מזכירה בכירה, בחורה בתחילת שנות ה-30 לחייה. כשנעמדה מולי נעתקה נשימתי…
“אייל?!”, היא קראה.
“מגי?!”…
“וואוו” אמרנו יחדיו ונפלנו זה בזרועות זו.
הכרתי אותה באחד התפקידים שלי בעבר, באיטליה. יפהפייה צרפתייה, שיער אדמוני, עיניים ירוקות וזוג שהולך רבע שעה לפניה…
סגרתי את הדלת והמטרתי עליה שאלות: מה איתך? מה קורה? נשואה? ילדים? מה עושה בעלך? בן כמה הילד?
“אייל”, היא הרימה את קולה, “שוב התחלת עם השאלות? כמו באותו ערב ראשון, שהקפה נשאר קר כי לא הספקת לשתות אותו מרוב שאלות ששאלת?!”…
“סליחה, צודקת”, הודיתי.
ישבנו והעלינו חוויות מהעבר במשך שעה. רק אחר-כך בדקתי אותה.
“האם את כתבת את המכתב?”.
“לא”.
כשיצאה מהחדר כולם היו בטוחים שהבדיקה ארכה שעתיים בגלל שהיא אשמה. הם לא ידעו על הקשר שלנו.
אבל על מגי אספר באריכות בפעם אחרת. היא נושא בפני עצמו. אמיצה לא קטנה, יפהפייה גדולה ואחת הבחורות המרתקות שהכרתי בחיי.
באותו יום בדקתי 7 אנשים במשך 7 שעות.
הבטחתי לשוב למחרת ולו רק בשביל לראות את מגי, שכבר היתה נשואה ואם לתינוק.
ושוב בדקתי במשך 10 שעות 9 אנשים נוספים, והבטחתי לשוב למחרת – הפעם, בחיי, כדי לסיים את הבדיקות.
ואכן סיימתי.
כעת ביקשתי ממנהל הפנימייה שני דברים. שיתן לי יום-יומיים כדי שאפענח את הצ’ארטים (סרטי הבדיקה), ושישמור על מגי כעל בבת עיניו.
על שניהם הוא השיב בחיוב.
ישבתי במשרדי, עובר על הסרטים הארוכים והמקושקשים. היתה מישהי אחת שכבר בסיום הבדיקה שערכתי לה ידעתי שהיא זו שכתבה את המכתב. עם כל נבדק החלפתי משפט, שניים, כדי שאוכל לדעת מה דעתו על המקרה, ואותה בחורה אמרה לי משפט שלא שכחתי: “מי שמתעסק עם חרא, שלא יתפלא שהוא מסריח”…
באותו רגע הבטתי בה מלא פליאה על השפה העשירה בה השתמשה מחנכת הילדים הזו. הנהנתי בראשי ושאלתי שאלה נוספת. היא היתה אם בית של אחת הקבוצות הבוגרות בפנימייה.
עכשיו כשניתחתי את הבדיקה שלה ידעתי בוודאות שהיא הכותבת. כמעט 30 אנשים נבדקו, וכולם יצאו דוברי אמת. היו קצת ספקניים, אבל היא אשמה!!! הבחנתי בנפילות ובשינויים בפוליגרף כשהשיבה לשאלות הביקורת. היא כתבה את המכתב!! הייתי בטוח בכך.
כעבור 3 ימים הגעתי שוב למנהל הפנימייה. הגשתי לו את דו”ח הבדיקות עב הכרס.
“המדריכה הזו, היא הכותבת, ואני משוכנע בכך !!!”, הודעתי לו.
“אתה יודע שהיא היתה המאהבת שלי פעם?…”, הוא אמר.
רציתי לומר שלא אתפלא אם הוא כבר הספיק “לאסוף” את כל הנשים בפנימייה, אבל עשיתי פני מתפלא: “אה… חבל שלא אמרת קודם, הייתי יודע זאת מראש”.
“חשבתי שאם אספר לך על כך תחשוב מיד שזאת היא, ורציתי שתעבוד באופן אובייקטיבי”, הוא אמר. “אתה בודק טוב !!!”, חייך.
ואז הוסיף. “אעיף אותה לעזאזל”.
לפני שנפרדתי ממנו סיפרתי לו קצת מניסיוני במקרים דומים. סתם שיידע כיצד לנהוג, ושיפיק מעבודתי את המקסימום.
שמוק, סיננתי לעצמי כשהנעתי את רכבי בחניית הפנימייה. היית אומר מראש, הייתי יודע…
עברו מספר חודשים. באחד העיתונים של סוף השבוע, בעודי לוגם את הקפה של הבוקר, נתקלתי בכותרת: “מנהל פנימייה הכניס להריון תלמידה משמינית שלמדה אצלו”.
שפשפתי את עיניי. תמונתו של השמוק היתה ליד הכותרת…
“חני”, קראתי לאישתי, “בואי רגע. לא תאמיני”…
“סתם מכתב”, אמרתי לעצמי. “סתם מכתב” הא?!
חפשו אותנו ב- ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.
את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il
