הסיפור השבועי “לקח ללב” עו”ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

“לקח ללב”  //  עו”ד אייל סברו

אבי היה גבר בשנות החמישים המאוחרות לחייו, עובד עירייה, מדי בוקר בשלושים השנים האחרונות יצא מביתו ב- 6 בבוקר וחזר אליו ב- 6 בערב, את השעתיים הראשונות של הבוקר העביר בשחייה בקאנטרי המקומי, לכן לא פלא שכשנכנס למשרדי, נראה צעיר ב- 10 שנים מגילו. פניו היו שזופות וחיוכו עצל קמעה, “אין לי מצב רוח לחייך” ענה לי כששאלתי אותו, למה אתה מחייך בכאילו?, אבי היה טרוד מאוד בעניין אשתו.

“בשנה האחרונה הלכה מערכת היחסים והתדרדרה בינינו, זה החל בויכוחים סתמיים שהפכו למריבות וברוגזים בעבור… כלום, המשיך בהפסקה לחלוטין של קיום יחסי האישות בינינו” אמר והשפיל את מבטו, “והמשיך בזה שהיא התחילה לצאת פעם בשבוע עם חברות, לבד, והחלה לחזור כמעט לפנות בוקר”.

ביקשתי לדעת על יפה, אשתו, כמה שיותר פרטים, עליה סיפר לי כי הייתה אשת קבע, עד לפני 10 שנים, מאז יציאתה לגמלאות ניסתה כוחה בעבודות מזדמנות, פעם מוכרת בחנות תכשיטים ופעם מנהלת קייטנה בקיץ ועוד ועוד, בכל מקום החזיקה מעמד לא יותר מ- 3 חודשים, “יש לה פה גדול”, העיד עליה, “חושבת שהיא עדיין רס”רית בצבא”, “טוב, מה אתה רוצה”, אמרתי, “אחרי 30 שנים בצבא… הכרתי כמה אנשים כאלו בעבר”.

“כבר חודשיים שאיננה עובדת, בפעם האחרונה הייתה מנהלת משרד עו”ד גדול בת”א, פיטרו אותה, אפילו לא סיפרה לי שפוטרה, אז בטח שלא פירטה מדוע”, ענה לי, כששאלתי אותו מדוע פוטרה.

סיכמנו כי אעקוב אחריה יומיים, שלושה, יום אחד וערב אחד, לראות עם מי מבלה את שעות היום, כי טען שגם ביום איננה בבית, ועם מי את שעות הלילה, כי טען כשיוצאת לבלות חוזרת לפנות בוקר ואפילו אינו יודע עם מי ?!

נפרדו כידידים, לחצנו ידיים והייתה לו חתיכת לחיצה שחבל על הזמן.

למחרת בבוקר המתנתי בסמוך לביתה, שכונת וילות חדשה במרכז הארץ, רבים מתושבי המקום אנשי קבע, כך שהערנות שלהם גדולה יותר לזרים, ידעתי זאת ממעקבים קודמים, לכן, סגרתי וילונות ועברתי לתא הגדול, מאחור, לוגם כוס קפה שהכינה לי אשתי שתחייה טרם יציאתה לעבודה, בתרמוס הקבוע שלי מזה 15 שנים, כן, כן, איש של הרגלים אני.

בשעה 10 לערך, החל שער הבית לעלות חשמלית, הרכב החדיש שלה גלש החוצה, הגברת יצאה מהבית והחלה בנסיעה, תוך דקות נעצרה בסופרמרקט המקומי, ממנו יצאה עם עיתון ושקית שבה 2 שקיות שוקו ועוגיות, חייכתי, מעניין עם מי היא הולכת לשתות שוקו, אבל… התבדיתי כעבור 10 דקות נסיעה נוספות, כשהיא פתחה ושתתה שקית אחר שקית, תוך כדי נסיעה.

מהסופרמרקט הגיע למספרה בעיר, הייתה לה הליכה אצילית, היא הייתה גבוהת קומה, שיערה ארוך שחור, מבנה גופה רזה ועיניה כחולות גדולות, אישה יפה בהחלט, גם היא עשתה ספורט, בקאנטרי אחר, לא בזה שאבי התאמן בו וגם עליה ראו זאת. כעבור שעה וחצי יצאה מהמספרה, לא הבנתי על מה שילמה ביציאה, כי לא ראיתי שום הבדל בשיערה, נו, טוב, חשבתי לעצמי, שיגעונות של נשים…

בשעה 12 וחצי נכנסה לבית קפה, באבן גבירול בת”א, הזמינה קפה ופתחה את העיתון שהביאה עמה, אחרי דקות קיבלה טלפון בנייד, אני ישבתי כבר 2 שולחנות מאחריה, “היי פשוש”… אמרה, ואני “נדלקתי”… “טוב מתוק, מחכה לך”… אמרה וגם אני המתנתי, עם חצי חיוך.

עברו 20 דקות והוא נכנס, כיוונתי את המצלמה הסמוייה מייד לשולחן, הוא היה בן גילו של אבי, גבוה ממנו וחטוב לא פחות, שיערו קצוץ מארינס, עיניו כחולות, יתכן שהיה ג’ינג’י, כי היה מלא בנמשים, השניים החליפו נשיקה ואני חייכתי בחיוך מלא. אהבתי מאוד את התיקים שנגמרים כבר בשעות הראשונות , משתי סיבות, א’ בשביל הלקוחות, ב’ בשבילי, אין לי כח לעמוד בלחצים של מעקבים של 3 ו- 4 ימים, לעיתים זה עולה לי בבריאות כשתיק נמשך ונמשך ונמשך… הפעם זה היה יופי… שמעתי את רוב שיחתם כי יפה הייתה קולנית מידי, דיברו על הילדים, על העבודה שלו ועל זה שהוא… איך אמר בדיוק… “מת לאכול אותך”…

כעבור שעה וחצי שבה ישבו יחד, קמו ושילמו (הוא) את החשבון, הוא פנה ימינה למכוניתו, סאאב חדישה ומהודרת, היא שמאלה לחניון הקרוב בו החנתה, חשבתי שפה נגמרה הפגישה, אבל… טעיתי, היא נסעה אחריו ואני אחריהם, מתעד כל עצירה ברמזור. כעבור 15 דקות נסיעה הגיעו למלון “רמת אביב”, הכרתי את המקום היטב, נתתי להם להיכנס, להגיע עד לחדר שלהם ולהחנות את הרכב צמוד לכניסה לחדר, כך נהגו קודמיהם שהגיעו לכאן וכך גם הם. כשיצאו מהרכב, כל אחד משלו, ותוך כדי חיבוק נכנסו יחד לחדר שהמתין להם, תיעדתי הכל מהצד, הם אפילו לא סובבו מבט לרגע, כך שיכולתי לצלם בלי לזוז אפילו… עכשיו כשהם היו בפנים יכולתי להתארגן, תפסתי עמדת חנייה סמוכה לחדר שלהם, מיקמתי את המצלמות ועברתי לתא האחורי. עברו שעתיים והם יצאו משם, תחילה היא, מחוייכת, מסדרת את שיערה, הוא אחריה, מחייך וטופח על ישבנה כשירדה ב- 3 המדרגות מהחדר לרחבת החנייה. תיעדתי אותם מתנשקים ארוכות לפני שפנו איש איש לרכבו, הכל הלך לפי הפרוטוקול הקבוע של הבוגדים/בוגדות, שום דבר לא היה חדש לי, לא הפתיע אותי, אבל ריגש אותי כמות תמיד.

ביציאה מהחניה נפנפו מהרכב לשלום אחד לשני וכל אחד פנה לכיוון אחר, נסעתי אחריה עד שהגיעה לביתה, השער החשמלי נפתח והרכב גלש פנימה, השער נסגר.

חייגתי לאבי, בוא ניפגש מחר בבוקר, אמרתי והוא שאל, “מה כל כך מהר?”… כן, אמרתי, מהר מאוד.

למחרת בבוקר, לאחר שעברתי בפעם השלישית על הדוח והתמונות שהפקתי מסרט הוידיאו, חייכתי לאבי, כשהגיע ונכנס, ניכר על פניו שהיה מתוח…

תשמע, זה היה קצר, אמרתי, וסיפרתי לו את מאורעות היום, אבי היה “בהלם”, הכרתי את התגובות הללו, היטב אפילו, יש כאלו שיגיבו בחיוך, יש כאלו בכעס וקללות, אבל, המכנה המשותף לכולם היה… ההלם, איך אפשר? למה? איתו? איתה? תמיד יהיה בשלב מסויים מבט של “הלם” על פניהם.

ליוויתי אותו לחדר הצפייה, לצפות בקלטת, ביקש כוס מים, הכנתי את הוידיאו ולחצתי על כפתור הצפייה, סגרתי את הדלת ויצאתי, עברו 20 דקות והוא לא יצא מהחדר נכנסתי אליו ושאלתי, אבי, הכל בס… וואהו, דקלה, תזמיני אמבולנס מהר, אבי היה נפול על הספה, ביד ימין החזיק את חזהו, ביד שמאל הייתה כוס המים שדקלה הגישה לו קודם, שפוכה על הרצפה, על הספה, אבי נשם בכבדות, יישרתי אותו, שמעתי ברקע את דקלה מזמינה את מ.ד.א., בדקתי את הדופק שלו… הוא היה חלש, הרמתי את רגליו, פתחתי 2 כפתורים בחולצתו, הייתה לו זיעה קרה, אבי, תהיה רגוע, אמרתי, תהיה רגוע, הכל בסדר והוא מצמץ בעיניו כמבין אותי…

למחרת בצהריים קפצתי לבית החולים בעיר, לבקר אותו, הוא אושפז בטיפול נמרץ, “התקף לב קשה”, אמרה לי האחות הראשית, לאחר שהצגתי עצמי כבן אחיו, כשפניתי לצאת מהמחלקה הבחנתי בה עם הסלולארי בידה, “פשוש, אוהבת אותך, נתראה בערב”, אמרה, וסגרה את הפליפ… ממהרת להיכנס לחדר טיפול נמרץ.

 

חפשו אותנו ב-  ועשו לנו לייק אם אהבתם את הסיפור.

את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: eyal@raz-pi.co.il