הסיפור השבועי – "האמת המצערת" עו"ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות

יורם ישב למולי, גבר בסוף שנות העשרים לחייו, נשוי ואב לילד בן 3, הבטתי לתוך עיניו, הן היו כבויות, עצובות, סיפור חייו היה

יכול לפרנס היטב מפיק הוליוודי, כשסיפר לי אותו, בשקט, כמעט בלחש, באיטיות האופיינית לאנשים רגועים מאוד, הבנתי כי

הדמעות שזלגו לו הן תוצר של כעס של שנים…

בגיל 3 התייתם מאביו, איש קבע, באחת ממערכות ישראל, כעבור שנה נישאה אימו לתייר איטלקי, בני הזוג עברו להתגורר

באיטליה, נפולי, יורם גדל והתחנך שם עד גיל 13, החיים באיטליה היו זרים לו, למרות שהגיע לשם בגיל 5 לערך,

לא הצליח להיקלט. בבית הספר הקפדני בנפולי קראו לו "הזר", הילדים רדפו והכו אותו.

כשאימו ילדה בן ובת לאיטלקי, הפך גם בבית ל"זר", "האיטלקי" כך התעקש לקרוא לו, היה מכה אותו, קשות, בתחילה

ניסתה אימו להתערב , אחר כך חטפה גם היא. כשקיבל מכתב נזיפה מהמורה המחנכת, סגר אותו "האיטלקי" יומיים שלמים

במחסן של הבית, אלמלא אימו שהגניבה לו אוכל, נשבע לי שגם אוכל לא היה מקבל.

בגיל 16 כשהשנים עשו אותו לגדול וחסון, ודומה לאביו (ראיתי תמונה) השאיר מכתב לאימו ועלה לישראל. אימו לא סלחה

לו  על כך, בשיחות הטלפון שהצליח לעשות עמה, כשהאיטלקי לא היה בבית, כי אחרת היה טורק את השפופרת,

סיפרה לו על כעסה על כי קם ועזב אותה, יורם סיפר לי כי, כשעזב אותה היה בטוח שהקל עליה, כשעשיתי פרצוף "לא מבין",

הסביר לי כי, הדמיון החיצוני לאביו שגבר עם השנים, היה גורם לאימו לבכות רבות, ולכן כשגמלה בלבו ההחלטה לעזוב

ולברוח, ידע כי, כמה שתראה אותו פחות, זה יזכיר לה את אהבתה הראשונה פחות, וכך תבכה פחות… עם הזמן שעבר

פחתו הטלפונים, גם המכתבים וב – 7 השנים האחרונות, לא היה לו עמה קשר כלל וכלל.

כשנולד בנו בכורו ניסה לאתר אותה, אבל "האיטלקי", החליף בית ומספר טלפון, ויורם לא מצא אותה, לדעתי גם לא

התאמץ מספיק…

אישתו רוית הייתה קיבוצניקית מצפון הארץ, בפעם הראשונה בחייו, התעורר עם חיוך כשנישא לה. כשנולד בנו בכורו

לו קרא על שם אביו, נרדם עם חיוך, וחשב שהינה הגלגל התהפך והחים מתחילים להאיר לו פנים… אבל לא כך היה.

בוקר אחד כשחזר מעבודתו, כדוור בעיר בה התגורר, מוקדם מהצפוי, מצא את רוית במיטתה עם שכן בבניין בו התגוררו,

ההלם והכאב היו גדולים, כשנפרדה דרכם, והיא לקחה את בכורו עמה, חשב לשים קץ לחייו. אבל, בדיוק חודשיים לאחר

גירושיהם, כשעדיין התגורר יחד עמה, ותכנן למצוא בית קרוב לראות את בנו יום יום, כמו שרצה, נהרגה רוית בתאונת

דרכים. נהג רכב שאסף אותה טרמפ, ממקום עבודתה לביתה, איבד שליטה, התנגש בעמוד חשמל וכתוצאה מכך

נהרגה רוית, ויורם מצא עצמו עם בנו יחידו ועם געגועים עזים לרוית.

מאז עברו 5 שנים, יורם הצליח לגדל את בנו עם המון אהבה. בתחילה ביקשו אנשי מחלקת הסעד והרווחה למסור את

הילד למשפחה אומנת, מחשש כי עול גידולו יהיה קשה על יורם, אבל מהר מאוד, כשראו את החום והאהבה שהעניק

יורם לבנו, שינו כיוון והמליצו בכל פה על השארת הילד בידי יורם.

יורם המשיך לעבוד כדוור ברשות המקומית בעיר מגוריו, הקשר עם משפחתה של רוית ז"ל, בקיבוץ, הלך ודעך,

ויורם נשאר עם בנו יחידו, שמילא את כל עולמו.

מעת לעת גברו הגעגועים לאימו, כששכב בלילות על מיטתו, חשב עליה, רצה כל כך לראותה, לחבקה, שתראה את בנו, ו

רצה שתשמע את שמו, שם בעלה ז"ל, יורם התגעגע מאוד מאוד. כשחשב לעלות על המטוס לאיטליה, נפולי,

נזכר היה ב"איטלקי", והמחשבות על ילדותו הרחיקו אותו מהרעיון, פעם אחר פעם, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה,

בכל פעם מחדש.

בוקר אחד, כשהתעורר מיום עבודה שיגרתי גילה על כרית המיטה כתם דם גדול, חשב שירד לו דם מהאף במהלך הלילה,

כמות שקורה לעיתים לחלק מאתנו.

במהלך עבודתו, כשהשתעל שיעול כבד וירק דם, נבהל, עוד באותו היום מיהר לרופאת המשפחה שלו, זו שלחה אותו

לבדיקות מקיפות, כי למעט השיעול הדמי, לא חש בכלום, אולי מעט כאבי בטן קטנים, שלא בדיוק ייחס להם חשיבות,

עד לאותו רגע שנקרא אל הרופאה בדחיפות, תוצאות הבדיקות שערך הצביעו בבירור על… סרטן הריאות, יורם לא האמין

למשמע אוזניו, "סרטן בריאות", עולמו חרב עליו, יורם לא ידע נפשו, איך מתגברים על זה, מה יהיה איתי, המון שאלות

התרוצצו במוחו, ותשובות לא היו לו. עברו חודשים, מצבו של יורם הלך והתדרדר, הטיפולים שקיבל היו קשים,

גופו דחה אותם, הילד הבין שמשהו קורה עם אביו. תחילה סרב  להיפרד ממנו בכניסה לגן, אחר כך סרב לישון בלעדיו,

מנגנון פנימי כנראה, שידר לבנו שזמנו עם אביו הולך ואוזל…

המצב של יורם הלך והחריף, הוא הפסיק לעבוד, טופל בתרופות ואושפז לימים ארוכים לא אחת. בנו טופל על ידי שכנה טובה,

שהייתה קרובה מאוד ליורם ובתה הייתה בת גילו של בנו, יורם סמך עליה.

עברה שנה נוספת, הילד הגיע לכיתה א', יורם הלך ודעך, גופו לא עמד במחלה הנוראה, המצב הפך קשה מנשוא, עכשיו

כשרצה יותר מכל את אימו לידו, לא מסוגל היה לטוס אפילו, ולכן הגיע אלי…

"אני רוצה שתמצא אותה", אמר לי, "ימי קצרים, ויש לי ילד שאני רוצה שהיא תיקח אותו אליה" אמר, "אבל…

מה עם האיטלקי?" שאלתי, "הוא בטוח התבגר", השיב לי, "התרכך, וחוץ מזה, אין לי ברירה, זה הנכד שלה",

אמר, והדמעות זלגו מעיניו.

הושבתי את יורם, לבקשתו, בחדר הישיבות שבמשרדי, יורם הישיר מבטו אל מצלמת הוידאו שהנפתי למולו ובקול רועד,

דיבר… "אמא, אני רוצה שתיקחי אותו אלייך", אמר… וגם דמעותיי זלגו.

עברו יומיים והייתי על המטוס לאיטליה, נפולי, נפולי הייתה עיר משעממת מאוד, אבל גם אלמלא הייתי ברומא,

לא היה לי פנאי למאום, זמני היה קצר מאוד, הייתי צריך להתחקות אחר תנועותיה של אמו של יורם, וזמנו של יורם

היה קצר, לכן גם זמני שלי. חוקר מקומי שנעזרתי בו היה מקצועי מאוד.

הגעתי לכתובת בה יורם התגורר, עברו מאז שנים רבות, ספר זקן מקומי זכר את אבא של יורם בשמו, סיפר כי עברו

לכפר קטן סמוך לנפולי, עוד באותו היום הגענו לכפר, שם העבודה הייתה קלה. לחוקר האיטלקי שהייתי עמו סיפרו

על האיטלקי הקשה, שלא הסתדר עם אף אחד מאנשי המקום, רב עם כולם, ושנה בדיוק לאחר שהגיע למקום,

עזב, הצרה הייתה שאף אחד לא ידע לאן…

לאור העובדה כי האיש היה "לא נוח לבריות" בלשון המעטה, לא התחבר לאיש, כך גם איש לא ידע לאן עזב, כשעזב.

בצר לי, נאלצתי להמתין יומיים שלמים לברורים שערך ידידי החוקר ברשויות, עליהן יכל לשלוט בקשריו הענפים.

עברו יומיים והוא בישר לי בשיחת טלפון כי האם ביקרה בבית חולים מקומי לפני כחודש לערך, מרחק רב ממקום המצאנו,

ארזתי דבריי בחדר ששכרתי עוד קודם לשבוע ימים, והודעתי על עזיבה מוקדמת. מיהרנו ברכב השכור, 5 שעות נסיעה,

לכיוון בית החולים בו ביקרה האם, כל הלילה נסענו, כשהגענו לבית החולים לפנות בוקר לא הסכמתי להמתין לקשרים

של החוקר המקומי שיגיעו לעבודתם רק בעוד שעות, שלפתי שטר של 100$ ודרשתי מהחוקר לעשות הכל ולשלוף את

כתובת האם ממחשבי בית החולים. עברה שעה של המתנה מורטת עצבים והוא חזר עם הכתובת והטלפון , מיהרנו למקום…

המקום היה שכונה קטנה, בעיר נידחת, במחוז נידח של איטליה, הבית בו התגוררה האם היה בית דירות ישן, קירותיו מתקלפים

וצבעו דהה מזמן. לא הבנתי איך האם חיה פה, שהרי הגיעה היא מישראל, ויכלה לשוב לישראל, ובטח שלחיות בצורה יותר

נורמלית, כי המקום בו חיה דמה יותר לפרבר במחנה הפליטים באלאטה, מאשר למקום נורמלי.

ביקשתי מהחוקר האיטלקי לברר ומהר, מי מתגורר, כמה אנשים, מי בבית ועוד, אני המתנתי ברכב, ברחוב סמוך.

תוך חצי שעה הוא חזר עם כל התשובות, במקום מתגוררים בני זוג, עם שני ילדים בוגרים, דיירים חדשים, חודשיים בלבד,

לא יודעים עליהם הרבה, האב נמצא בעבודתו כסבל בנמל הדייגים הקרוב, הילדים בבית הספר, האם בבית לבד.

שלפתי את מצלמת הוידאו שלי, את המצלמה הנוספת, הסמוייה ומיהרתי לבניין, בדרך הפעלתי את כפתור המצלמה הסמוייה,

והכנתי את הוידאו להקרנת הקלטת שעליה הקלטתי את יורם. האדרנלין זרם בגופי במהירות, הייתה לי תחושה רעה, מ

שהו בבטן לא בישר לי טובות ולא ידעתי מדוע…

דפקתי על דלת בית המשפחה, כשהיא פתחה את הדלת חייכתי, אבל החיוך נמחק מהר, "שלום", אמרתי בעברית, והיא פערה

זוג עיניים כחולות, גדולות, "באתי מישראל", המשכתי, "הבאתי לך דרישת שלום מיורם, הבן שלך", היא עמדה דוממת,

בהלם מוחלט, לאט לאט הרימה ידה והצביעה לכיוון סלון הבית, זה היה מסודר בקפידה, נקי, מצוחצח, הקירות היו מקולפים,

המטבח חציו שבור, המקום נראה אמנם מצוחצח, אבל קודר… "שנים שלא דיברתי עברית", פתחה פיה ואמרה, נתתי לה לעכל

את עצם הימצאי במקום, עברה חצי שעה לערך שבה סיפרה לי על חייה, בקצרה, כסרט ארוך, בכל פעם שהזכירה את יורם,

הדמעות זלגו מעיניה, "כעסתי כשנטש אותי, היה לי קשה בלעדיו", אמרה לי… הפעלתי את מסרטת הוידאו ונתתי ליורם

לשוחח עימה, היא הקשיבה ובכתה, ובכתה, ובכתה, השתדלתי להיראות חזק, לחצתי את כפות ידיה בחום, האמת שגם לי

היה סוף סוף נחמד לשוחח בעברית, לאחר מספר ימים של אנגלית ואיטלקית רצוצה, בכל פעם שיורם הרים את תמונתו של בנו,

היא התייפחה בקולי קולות. כשהסתיימה הקלטת, במשפט בו יורם מבקש שתיקח את בנו אליה, הרגשתי גם אני קצת מבוכה,

חשבתי שיורם לא היה מסכים, אלמלא ראה את המקום שבו הולך לגדול בנו, אבל… מה שאמרה לי שינה את התמונה לגמרי,

"אייל, גם אני חולה בסרטן הריאות, הרופאים לא נותנים לי המון זמן לחיות, אולי חודשיים שלושה, הנה המסמכים, ראה…"

והתייפחה. "אלוהים", סיננתי, "אלוהים…" עמדתי דומם, מביט את התקרה, "אני לא מאמין", אמרתי, "אני לא מאמין…"

היא סיפרה לי כי לפני חצי שנה התגלתה המחלה בריאותיה, המצב הלך והחמיר, בעלה נזקק למכור נכסיו בשביל הטיפול

הרפואי היקר, הגוף שלה דחה את הטיפולים, זמנה היה קצר, "מה עושים", שאלה אותי, "מה עושים… ???"

כעבור יומיים הייתי על המטוס לישראל, ביומיים הללו, לא אכלתי, לא יכולתי, התהלכתי מוכה, פניי נפולות,

שילמתי לעמיתי האיטלקי ונפרדתי ממנו, "ביג טרגדיה", אמר לי באנגלית עילגת כשנפרדנו…

יום לפני הפגישה עם יורם, התקשרתי לרופאה שלו, שיתפתי אותה במסע שלי לאיטליה, ובתשובות שהבאתי עמי,

ביקשתי חוות דעתה והיא הייתה חד משמעית, "ספר לו", אמרה, "עליו להחליט מה לעשות עם בנו…"

למחרת ישבתי עמו, סיפרתי לו, היו אלו שעות קשות ביותר עבורי, גם בלילות שלאחר הפגישה לא נרדמתי. י

ורם, רזה, כחוש וחיוור, היה חזק בפגישה והבטיח לי כי ימצא "סידור" טוב לבנו, הדמעות זלגו מעיניו כשהקרנתי

בפניו את אמו מספרת לו על מחלתה למול מצלמת הוידאו שלי.

עברו חודשיים, יורם לא עמד במחלה והלך לעולמו, הבן שלו הועבר לטיפול הרשויות, ונמצא בפנימייה לילדים עם בעיות דומות

במרכז הארץ. ועד היום, כשאני נזכר ביורם… הדמעות זולגות מעיני, בדיוק כמות עכשיו…

https://www.facebook.com/eyal.sabro

רוצים לקבל את הסיפור השבועי בכל שבוע מאת החוקר הפרטי אייל סברו? הצטרפו לרז חקירות בפייסבוק!
להזמנת הספרים: "סודות" של החוקר הפרטי ו"זבוב על הקיר" – חייו של החוקר הפרטי מאת החוקר הפרטי אייל סברו רז חקירות לקטעי וידאו של אייל סברו החוקר הפרטי – רז חקירות היכנסו.