הסיפור השבועי “אחיות תאומות” עו”ד אייל סברו חוקר פרטי – רז חקירות
הן היו אחיות תאומות. גדלו בחדר אחד, בכיתה אחת, ביחידה אחת ובבסיס אחד.
גם את הטיול לדרום אמריקה עשו יחד, אבל רק אחת חזרה לארץ.
קרן ומיכל, שתי צעירות חתיכות, כך לפחות תיארתי לעצמי, כי משתיהן ראיתי רק את קרן.
כעת ישבה מולי זו הפעם השנייה. אני זוכר שכשנסתיימה הפגישה הראשונה והיא קמה לצאת מחדרי,
הבטתי בה, מוקסם ממנה. היו לי בעלים בוגדניים, נשים בוגדות, שכנים רעים ושותפים גנבים. תאומות זהות עוד לא היו לי.
היא סיפרה שבטיול שלהן אחותה התאהבה בארגנטינאי חתיך בן גילן והחליטה להישאר איתו בבואנוס איירס.
קרן התחננה אליה שלפחות תחזור איתה לארץ לסיים את הטיול, אבל אהבתה של מיכל לבחור הייתה חזקה מקשר הדם ביניהן וקרן חזרה לבד.
מאז הן לא התראו. חלפו שמונה שנים. קרן נישאה, הולידה ילדה ולאחרונה התגרשה מבעלה.
לא האמנתי למשמע אוזניי. ישבתי למעלה משעה, מקשיב לסיפור של האחות התאומה שמסרבת להשלים
עם העובדה שאחותה התאומה, שכל כך דומה לה חיצונית, הלכה אחרי הלב והשאירה אותה מתגעגעת.
בתום הפגישה הראשונה הסברתי לה כי הדרך היחידה לנסות להביא את מיכל היא לבקש ממנה,
שהרי דרך אחרת אין לי. רק אם היא תסכים אתלווה אליה למטוס “ואני מבטיח להסיע אותה עד ביתך”.
גם הצעת מחיר פרשתי, ולא האמנתי שתעמוד בה. כשמבקשים מחוקר פרטי לצאת מעבר לים צריך לארגן לו טיסה,
מלון, רכב, כלכלה וגם כמה גרושים להרוויח. כשמדובר בהמון שעות טיסה, מדובר בהמון כסף ולכן לא האמנתי שהיא תחזור.
אבל היא חזרה. אמנם חלפו חמישה חודשים מאז הפגישה הראשונה, אבל היא חזרה.
כשנכנסה למשרדי – שיערה הבלונדיני פזור, עיניה כחולות גדולות, חולצה קשורה עד הפופיק וממנו משתרך
עגיל זוהר – נראתה פגז. כשהסתובבה לצאת לשירותים לא התאפקתי והצצתי בישבנה. הוא היה פיצוץ.
“ארגנתי את הכסף”, אמרה. “אני סומכת עליך. אני רוצה שתתארגן לצאת לבואנוס איירס, וכמה שיותר מהר”.
“רגע, רגע, אני רוצה להבין. למה את לא נוסעת ומדברת על ליבה?”.
היא הסבירה שבכל השנים הללו ניסתה לדבר על ליבה של אחותה, וככל שחלף הזמן כך התרחקה ממנה מיכל
ולא הייתה מוכנה לשמוע יותר, עד שהקשר נותק לחלוטין.
“אבל למה אני?”, שאלתי.
“כי אני קוראת את הסיפורים שלך ומאמינה שאתה מסוגל לעשות זאת”, השיבה.
חייכתי, מוקסם מהחיוך (ומהישבן) שלה. “איך אסרב לך”, אמרתי, וחשבתי לעצמי שמזל שרק את זה ביקשה.
הסברתי לה שעלינו להיפגש עוד פעמיים שלוש עד שאצא לדרך. היא הציצה בשעונה. “הבת שלי אצל האקס שלי
לארבעה ימים. ניפגש כל יום עד שתיסע”. ככה, בלי להתבלבל, אמרה והתכוונה. כעבור שלושה ימים יכולתי כבר
לדקלם את קורות חייהן של השתיים, מהיום שנולדו ועד היום. התמונות שראיתי באלבום הילדות גרמו לי לרגשות עזים.
הן נראו כל כך מחוברות שבאמת לא היה הגיוני שתיפרדנה. טרם יציאתי לארגנטינה ביקשתי את עזרת חבריי משכבר
הימים העושים מלאכתם גם בארגנטינה. כעבור 24 שעות קושרתי לקצין משטרה מקומי חובב יין ונשים שיצא
לגמלאות לפני מספר שנים וסיפק שירותי מידע לכל המרבה במחיר. העברתי לו באימייל את כל הפרטים על מיכל.
בהתחשב במצב האינפלציוני הוא דרש סכומי כסף גדולים מאד, אבל זה הוכיח את עצמו. כעבור ארבעה ימים של
תכתובות במיילים הוא שלח לי הודעה מפתיעה. “הגברת שאתה מחפש עזבה את ארגנטינה לפני שלוש שנים ועלתה
לישראל. מה אתה מחפש בארגנטינה, חפש בישראל”. הייתי בשוק מוחלט. הייתכן שמיכל מתגוררת בישראל
ואחותה לא יודעת? החלטתי לא לערב בשלב זה את קרן והתחלתי בחיפושים בעצמי.
תאמינו או לא, זה היה קל, ויותר מזה – מדהים. מיכל התגוררה עד לפני שנה במרכז הקליטה ברעננה.
הייתי בהלם מהצורה בה התפתח התיק. גם בשלב הזה החלטתי שאני לא מערב את קרן ויצאתי לרעננה.
פגשתי שם שומר נחמד, פנסיונר, שמכיר את כל העולים והעולות. כששאלתי על העולה מארגנטינה, אורו עיניו:
“או הבלונדינית עם הגוף המדהים. כן היא עברה מפה עם ילדה קטנה, הכירה מישהו והם עברו לחיפה”.
חזרתי אליו כעבור עשר דקות עם שוקולד משובח שקניתי בחנות עלית הסמוכה והודיתי לו בחום.
יצאתי לכיוון חיפה עם פרטיו של האיש כפי שהשאיר בקבלה בכל פעם שהגיע לבקר את מיכל.
הרגשתי שאני קרוב, אבל… רחוק. נסעתי לחיפה. עברו שעות אחדות ופגשתי את אמו של הבחור,
אישה מרוקאית מבוגרת שתוך 10 דקות וכוס תה חם עם נענע נתנה לי את הטלפון שלו בבית עם
החברה שלו ש”מסכנה, יש לה ילדה יפה אבל אין לה מזל”. לא להאמין. פעמים רבות שמעתי על תאומים
שהופרדו בצעירותם וכשנפגשו בבגרותם התברר שחייהם התנהלו באופן זהה, אפילו בפרטים הקטנים.
יתכן שכמו קרן גם מיכל גרושה ואם לילדה? שאלתי את עצמי. דהרתי לכיוון ביתם של השניים.
הכתובת הובילה לבניין ישן ומוזנח בן 4 קומות. עליתי לקומה השנייה. על הדלת היה רשום בטוש שחור
עבה: “כאן גרים באהבה רון, מיכל וטל”. לבי הלם בחוזקה כשדפקתי בדלת. כשפתחה את הדלת נעתק
נשימתי. יכולתי להישבע שזאת קרן.
“שלום”, אמרתי.
“שלום”, ענתה.
עברו 3 דקות והייתי בסלון הבית. רון, החבר שלה, היה בעבודה. עבד כנהג משאית בחברת תובלה גדולה.
הילדה שיחקה במחשב בפינת הסלון. מיכל הזמינה אותי לקפה. אל תשאלו אותי על מה הסתכלתי כשקמה להכין
את הקפה, אבל התשובה היא כן !! גם הוא היה פיצוץ, דומה ממש.
סיפרתי לה שקרן מאד רוצה לפגוש אותה וכי שילמה לי שאצא לארגנטינה, “אבל מצאתי אותך פה ולכן לא נסעתי.
אז… מה את אומרת?”. מיכל כיסתה את פניה והחלה לבכות. “אתה בטוח שהיא סיפרה לך הכל?”.
ואז סיפרה את סיפורה: “קרן ואני באמת היינו תאומות בלב ובנפש. עוד מילדות הקשר שלנו היה מעולה.
גם כשגדלנו. עד שהגענו לדרום אמריקה. הדברים שם החלו להשתבש. הכרתי את גבריאל, ארגנטינאי בן גילנו.
האהבה פרחה. שנה שלמה חיינו ביחד, גבריאל, קרן ואני בדירה אחת בבואנוס-איירס. גבריאל עבד בבנק ופרנס
אותנו יופי. חשבתי שגם קרן תמצא מישהו לעצמה ואולי נשתקע ביחד בארגנטינה, או נחזור לישראל ביחד. אבל
החלומות שלי התנפצו ביום אחד. באותו יום חזרתי הביתה אחרי שנזכרתי ששכחתי את הדרכון שלי בג’ינס בכביסה.
נכנסתי הביתה ומצאתי את אחותי התאומה, הנשמה התאומה שלי עם החבר שלי במיטה… היה ויכוח גדול וריב ענק.
קרן עזבה את הדירה עוד באותו היום וכעבור 24 שעות חזרה לישראל. אני, שהייתי מאוהבת בגבריאל עד מעל
לראשי נשארתי איתו, סולחת לו, מתחתנת איתו, מתעברת ממנו ויולדת ילדה מקסימה. אבל את התמונה של קרן,
התאומה שלי איתו במיטה לא שכחתי. ידעתי שרק המרחק ישכיח ממני את מאורעות אותו בוקר. לכן נשארתי שם
גם כשהמצב הפך גרוע מאוד כלכלית. ואז גבריאל נפטר ממחלה קשה… החלטתי לחזור לארץ. עברו המון שנים
אבל אני לא רוצה לחדש את הקשר עם קרן. אני עדיין כועסת”. ניסיתי לדבר על ליבה של מיכל. “תיפגשי איתה,
הגיע הזמן לסלוח”. אך היא היתה עקשנית. “יש לי ילדה והתחלתי חיים חדשים. אני לא רוצה להתעסק בזה”.
כעבור שעתיים וחצי של שיחה הבנתי שמיכל לא תשנה את דעתה. עליתי על רכבי. בדרך הביתה לא הפסקתי
לחשוב על שתי האחיות ועד כמה יכולה שנאה להיות קשה. למחרת בבוקר טלפנתי לקרן. כשנפגשנו סיפרתי לה
על השתלשלות העניינים. כשקרן שמעה שמיכל בישראל היא כמעט התמוטטה. השאר כבר כמעט הרג אותה.
ישבתי איתה שעתיים. היא בכתה והתייפחה. עקשנותה של אחותה התאומה היתה קשה לה. היא התנצלה שלא
סיפרה לי על הנסיבות האמיתיות של פרידתן, אבל יכולתי להבין זאת. לפני שנפרדנו שאלתי אותה מהו שמה של בתה.
“טל”, ענתה. “לא יאומן… גם השם של הבת של מיכל הוא טל”.
וכשקמה לצאת מחדרי, אל תשאלו על מה הסתכלתי…
