הד”ר והמלכה // עו”ד אייל סברו
היא הייתה בלונדינית, זאת אומרת צבועה בלונדינית, הערכתי את גילה כ-55 לערך,
אחר-כך הסתבר לי שטעיתי ב-4 שנים לטובתה, היא בהחלט נראית טוב לגילה.
“קראתי עלייך רבות, יש לי גם חברה שנהנתה משרותייך”, “רגע רגע…” אמרתי, “אני מקווה שהיא סיפרה לך על שרותיי המקצועיים, כי זה נשמע לא טוב ‘נהנתה משרותייך'”, היא חייכה, “כן, כן, התכוונתי משרותייך המקצועיים…” ושנינו צחקנו.
הזמנתי אותה לאספרסו כפול עם מעט חלב, כך ביקשה, סיפרה לי שיש לה שלוש בנות ושני נכדים, מאמן כושר (בגלל זה הפיגורה) קרצה לי, ואצלי קפצה הבועה מעל הראש וכלב רועים גרמני. בעלה, רופא בכיר בבית החולים האזורי, בעל שם בתחומו, שמעתי עליו בעצמי לא פעם בעבר.
“לאחרונה, מזה שלושה חודשים לערך אני חושבת שהוא בוגד בי, תפסתי אותו בהתחלה בשקרים ‘קטנים’, אחר-כך בשקרים ‘גדולים'”, “כמו מה למשל?” שאלתי, “פעם טען שיש כנס שהוא מרצה בו, ביררתי, התברר שיש לו כנס רק שהוא לא מרצה בו. פעם אחרת טען שהיה בחדר ניתוחים זמן ארוך ולכן לא ענה לשיחות טלפון שלי, אבל ברור קצר ‘ממקורותיי’ הסביר לי שחדר ניתוח היה פנוי כל היום, בקיצור האיש משקר אותי!!!”. “מי זה ‘מקורותיי’?” שאלתי, “אולי הם מטעים אותך”, הקשתי, “מזכירתו האישית היא חברה שלי כבר 10 שנים, היא לא יכולה לעבוד עליי!”, פסקה ואני האמנתי לה.
הסברתי לה כי הדרך הפשוטה לבדוק הנה לעקוב אחריו. כמות כל הלקוחות שלי, שאלה, “מה אי אפשר להאזין לשיחת הטלפון הנייד שלו?”, “אי אפשר”, פסקתי! “לא ניתן מבחינה טכנולוגית וחוץ מזה שזה פלילי!!! אנחנו לא מתעסקים בדברים פליליים”. סיכמנו על האופציה הכבילה והכי טובה, “אין טוב ממראה עיניים”, פסקתי והיא הסכימה עימי.
למחרת בבוקר, שכונת ווילות יוקרתית ברעננה, המתנתי ברכב שלי טרם יציאתו מהבית, שעה 6:30 הוא יצא עם הכלב לסיבוב בוקר, בדיוק כפי שהופיע לי בדף שלמולי, אחר-כך יחזור הביתה (אכן חזר) וייצא כעבור חצי שעה, בדיוק ב 7:15 לכיוון בית החולים וזה בדיוק מה שהיה. כשהגענו לחניון בית החולים הוא נכנס לחניון מורשים, אני התמקמתי הכי קרוב שניתן וצילמתי אותו נכנס פנימה.
אמש, הסברתי לאשתו כי אני גורס שאם לאדם יש רומן במקום עבודתו, לעולם, ייצא עם הרומן החוצה, גם אם יש במקום העבודה תנאים טובים לקיום רומן, מתישהו, הרומן יגלוש גם לארוחת צהריים או לטיול כזה או אחר. אי אפשר לקיים יחסים לעולם בתוך העבודה, היא כמובן, כמות כולם, הסכימה איתי.
המתנתי לו ארוכות, מיותר היה להיכנס לבניין בית החולים ולמחלקה אותה ניהל, סגרתי את היציאה היחידה מהמבנה וזה מה שהיה חשוב לי.
כעבור 3 שעות לערך הוא יצא, רגלית, תפסתי את המצלמה הסמויה וזינקתי אחריו. כשנכנס לבניין מקביל, נכנסתי גם אני דקה אחריו. תוך שניות קלטתי אותו ליד קבוצת רופאים, זה נראה כמו דיון רופאים, תפסתי פינה קטנה ותיצפתתי לעברו, כששוכנעתי כי לשם כך הגיע, יצאתי והמתנתי לו בחוץ והוא יצא וחזר לבניין שלו.
בצהריים יצא ברכב, נדרכתי, נסעתי אחריו, כשנכנס למסעדה יוקרתית בת”א המתנתי דקותיים ונכנסתי גם אני, התאכזבתי כשראיתי שהוא נפגש עם גבר מבוגר ממנו. בקשתי מקום על הבר, הנחתי את המצלמה הסמויה שלי על הדלפק, כמובן שרק אני ידעתי שזו מצלמה ושהיא מצלמת, כיוונתי אותה לכיוונו.
הם הזמינו אוכל, צחקו ובעיקר דיברו על עניינים מקצועיים. כשהבנתי כי “בזה עסקינן” ביקשתי חשבון ויצאתי מהמקום. הברמנית לא הבינה למה לא סיימתי את הקפוצ’ינו שלי, הסברתי לה כי קיבלתי טלפון דחוף, התנצלתי, השארתי לה טיפ בגודל החשבון, תוך קריצה שאחזור בפעם אחרת ויצאתי. המתנתי לו ברכב, כעבור שעה וחצי הם יצאו יחד, צילמתי אותם לוחצים יד ונפרדים לשלום, כעבור זמן קצר הוא חזר לבית החולים ואני להמתנה. רק בשעות הערב המוקדמות הוא יצא, בדרך עצר בפיצוציה וקנה פיצוחים, חשבתי שכמו רבים אחרים הוא יגלוש ימינה או שמאלה, יאסוף מישהו ויחדיו ייסעו “לפצח”, אבל לא, הד”ר חזר לביתו ואני ירדתי מהמעקב. כעבור שעה לערך, כשהוא היה עם הכלב בסיבוב ערב, היא התקשרה ועדכנתי אותה בשעמום הגדול שעבר עליי כל היום והסכמנו שיום המעקב הבא יהיה לפי המידע שתיתן לה “המודיעין שלה” או בעברית מזכירתו “הנאמנה”.
עברו שלושה ימים והטלפון הגיע, “‘המקורות שלי'”, פתחה את השיחה, “אומרים לי”, “אומרת לי”, תיקנתי אותה, “כן אומרת לי”, תיקנה עצמה, “שהוא רשם לעצמו הרצאה היום בערב אבל אין לו שום הרצאה…”
רשמתי פרטים נוספים כמו מתי בערך ייצא מבית החולים לכיוון “ההרצאה” ונפרדתי ממנה לשלום. עברו מספר שעות וארוחת צהריים מהירה והתמקמתי למול יציאת הבניין שבו עבד בבית החולים הגדול. רכבו נראה בפינת החניון, ידעתי שהיום אני הולך לפתור את תעלומת שקריו, קיוויתי שמזכירתו אכן יודעת על מה היא מדברת ושלא אגלה באמת שהוא מרצה באיזה כנס ואגרום ללקוחה שלי מפח נפש, אבל אתם יודעים, אני רק “זבוב על הקיר” בחיים של אנשים, אני לא מתכוון לשנות את מסלול חייהם רק לצלם אותו, כשהוא יצא.
הנעתי את הרכב, כשהוא יצא מבית החולים שילמתי את החניון ומיהרתי להדביק אותו שמה יברח לי ברמזור הקרוב. הוא נסע לאט, עקבתי לאט, כשהגענו לאזור יפו ידעתי שהשקר עומד להתגלות כי הכנס שלו היה רשום בנתניה ובין יפו לנתניה אין קירבה גיאוגרפית כל כך… הוא חיפש חנייה, אני פחות, כשהוא יצא מהרכב זרקתי את הרכב שלי בפינת הרחוב ויצאתי אחריו, כיוונתי את המצלמה שלי תחת בית השחי וצילמתי אותו צועד, הוא צעד באיטיות, צעדתי אחריו, כשהגענו למבנה אבן יפה וישן הביט ימין, שמאל ונכנס. ידעתי שיש פה משהו חשוד, המתנתי קצת… עברו 10 דקות ונכנסתי פנימה… המקום היה אפל… מעל השוק… ירדתי במדרגות למטה… נכנסתי… קיבלתי שוק חיי, הפקידה שעמדה ליד שולחן הכניסה הייתה לבושה בבגדי עור צמודים וכיסוי עיניים על פניה, העקבים שלרגליה היו בגובה קומה ג’ לערך, “של, של, שלום גמגמתי…”, “בא לך לקבל מכות?!” היא שאלה, “לא, לא..” עניתי, “בעצם…כן…”, “1200 ₪ לחצי שעה לא כולל השתנות, אם תרצה השתנות עוד 1000 ₪…”, “הבנתי, הבנתי”, אמרתי, “אפשר לעשות סיבוב?…”שאלתי…”, “בטח”, ענתה המלכה זורו…
למחרת ישבתי למול הבלונדינית במשרדי, הקרנתי לה את סרט המעקב מליל אמש, את השרשראות שיורדות מהתקרה, את האזיקים שמקובעים לקיר… היא הייתה בשוק… כשהראיתי לה את הקטע שהוא יוצא מהמלתחה עם תחתון עור שחור וכיסוי ראש מעור… קפצה כנשוך נחש, “זה הוא! זה הוא!…”, “אני יודע”, עניתי, “אפילו המלכה קראה לו ד”ר”,חייכתי…
חפשו אותנו ב-
את ספרו של אייל סברו “זבוב על הקיר”, ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.
הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד “רז חקירות” בראשל”צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע”מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.
לתגובות: eyal@raz-pi.co.il
